DSC01387מסירות נפש – סיפור הרכבת והפקק.

הפכפכה היא המציאות בהודו, ובלתי צפויה היא
לעיתים נדמה שמהמקום שאליו כבר לא יכול להגיע הדימיון,
שם היא מתחילה…

מעשה שהיה כך היה:
סיפור זה התרחש בתקופת שהותי הראשונה בהודו.. אחרי זמן ממושך בואראנסי נסעתי עם ידידי לרישיקש השוכנת לרגלי הרי ההימאליה.. הנסיעה שבד'כ אמורה להמשך יממה וחצי, היתה ברכבת שנסעה לאט מאד רוב הזמן, ועצרה כל רבע או חצי שעה לכמה דקות…
לאחר לילה של נסיעה מטולטת בuper slipper הבוקר עלה והתקדם, ואנו גלינו שאזלו לנו המים, קיוינו שיהו על הרציף הבא או אחריו מוכרי מים, אבל לא היו, וגם לא בעצירות שאחריהן… בילינו כמה שעות בצמא.. כשכל פעם שהרכבת עצרה התאכזבנו שוב לגלות שגם עתה אין אף אחד שמוכר מים מינרלים
בחלק מהעצירות היו בירזיות, וחלק מהנוסעים ירדו למלא מהם… לקח לנו כמה שעות של צמא לקבל את העובדה שאנו חייבים לשתות גם אם זה מי ברזיה או מים ממשאבה של באר, ובעצירה הבאה, ירדתי עם הבקבוק הריק למלאו…
כמובן שלא הינו הצמאים היחידים, והיה תור של אנשים עד שהיה אפשר למלא קצת מים בבקבוק. באותו זמן, לא ידעתי ולא העליתי על דעתי שהרכבת יכולה פשוט לנסוע אחרי צפירה סימלית… ורק כשמצאתי את עצמי לבד בבירזיה (סופסוף ממלא מים..) ראיתי שהרכבת זזה.
התחלתי לרוץ לכיון הקרון שלנו ונוכחתי שהרכבת לא רק זזה, היא זזה מהר… הבנתי שלתא שלנו לא אצליח להגיע ואהיה בר מזל אם אצליח איכשהו למצוא את עצמי על הרכבת בכלל. רצתי ישר אל הפתח הראשון שהתקרב אלי ופשוט קפצתי פנימה, אנשים מתוך התא שראו הכל, עזרו לי ותפסו אותי… אבל בזמן הקפיצה הבקבוק שהיה בידי, נפל ברגע שאחזתי את מעקה הדלת של הקרון. נשאר בידי רק הפקק.
היתי נסער, אנדרנלין הציף את דמי, רעדתי. שילוב של פחד (קפצת פעם על רכבת נוסעת?) ההבנה שבקלות היתי יכול להשאר חסר כל במקום שאפילו את שמ איני יודע כשכל חפצי וכספי מתרחקים ממני… או חס וחלילה משהו גרוע יותר.
הבטתי מפתח הדלת, המום ורועד. השמש שקעה וצבעה את האופק בצבעים מרהיבים, ואני היתי זועם, כי עם כל ההתרחשות המופרעת הזו, נשארתי צמא. שאלתי את אלוהים אם הוא צוחק עלי או שסתם נדמה לי… והעפתי בבוז את הפקק של הבקבוק שעדין היה בידי, כמו איזה צחוק גורל שמתפקע כשאני נושא הבדיחה…
עברו כמה דקות עד שהרכבת עצרה שוב, מיהרתי לתא שלי (לא איכפת לי להשאר צמא כל עוד אני על הרכבת שוב עם חפצי) ולפני הכניסה הרגשתי מישהו נוגע בי בכתף, קורא לי, הסתובבתי וראיתי מולי הודי עם שפם וחולצת משבצות, הוא העביר אלי דבר מה והלך, בתוך ההמון לקח לי רגע לראות שזה בקבוק, וכעבור צעד נוסף ראיתי שזה בקבוק רבע מלא ו… בלי פקק…
ברגע שנפלה ההבנה שזהו הבקבוק שנפל לי, פגשו עיני את עיני חברי שבדיוק יצא מפתח התא… כשהוא מסמן לי ש כן זה אותו בקבוק… האיש הזה ראה שנפל לך משהו, ובלי לחשוב יותר מידי הוא פשוט קפץ והביא אותו וקפץ בחזרה לרכבת.
היתי המום.
דבר כזה לא העליתי על דעתי. שמישהו שלא מכיר אותי, יסכן את חייו (הרכבת כבר נסעה ממש מהר בשלב ההוא) בשביל להביא משהו שנפל לי.. מוזר… למה שמישהו יעשה כזה דבר תמוהה? ועוד בשביל בקבוק פלסטיק כמעט ריק?
באותה מידה, חשבתי, מה אם היו נופלות לי המשקפיים או משהו אחר בעל ערך? חיפשתי אותו בקהל, הוא אפילו לא חיכה לתודה או כלום ממני, נזכרתי שהוא לבש חולצת משבצות מכופתרת והיה לו שפם, הבטתי מסביבי וראיתי שלכל ההודים יש חולצת משבצות ושפם…
"קארמה" זה מונח שהחיים מלמדים אותך בהודו, משמעותו היא שהגלגל מסתובב, ומה שמגיע לך יגיע, ומה שתזרע יבוא… לא רק למעני הוא קפץ מהרכבת וחילץ את הבקבוק משעטת הגלגלים, אלא למען עצמו. למען מעשה טוב ואדיר של עזרה לזולת, הקרבה ומסירות נפש… אני בטוח שגמול על מעשה אבירות כזה הוא רב מאוד כערך המעשה לפחות..
מאורע זה השפיע עלי רבות, וגרם לי להבין שהתנהלותו של האדם, היא קודם כל מול אלוהיו, מול סיפור חייו… אדם כותב את גורלו במעשיו… ויכול לעשות את הבלתי אפשרי למציאות פשוטה.
כמה גדלות נפש נדרשת למעשה כזה… למדתי משהו על עוצמתה של נתינה, ועל כמה יקר ערכו של פקק…